מאת: יעל בשור 

אני חושבת שלכל אדם יש רגשות אשמה מובנים, כהורה, האשמה היא חלק מדרישות התפקיד. כילד בוגר יש רגשות אשמה, אותו תפקיד אבל הפוך. יש לנו אשמה כלפי עצמינו, הורינו, ילדינו, וסביר להניח שגם כלפי החברים, בני המשפחה המורחבת, הקולגות ובכלל, כל המרבה הרי זה משובח. כך שבכל רגע נתון הולך כל אדם עם שק אשמה על כך שעשה ו/או לא עשה כך וכך לרוב האנשים בסביבתו הקרובה. כמה קשה לחיות כך. גם אם האשמה לא מאוד קשה עדין, היא תחושה קשה כלפי עצמינו ודי מיותרת אם נודה על האמת.

רגש אשמה הוא ממשפחת הרגשות של המודעות העצמית. אדם מאמין שהתנהג (או חשב או הרגיש) בדרך שלא היה צריך או לחלופין לא עשה מעשה שהיה צריך לעשות.

אין סוף לדוגמאות המשפחתיות המאפשרות לאדם להרגיש אשמה. הוא לא הגיע מספיק מוקדם הביתה, לא התקשר להוריו, לא התגעגע לילדיו במהלך חופשה, רצה להיות קצת לבד, הסתכל על אישה יפה בעודו בבילוי עם אשתו, צעק על הילד שלו כשזה ביקש עזרה ועוד, באמת אין סוף. ומה שגורם אשמה לאחד לא בהכרח יגרום לשני, יש מגוון התנהגויות, רגשות ומחשבות מספיק רחב כך שלכולם תהיה תחושת אשמה.

גם בהיבטים אישיים יש לנו הרבה מקומות לתחושת אשמה, על מאכל שאכלתי שלא הייתי צריכה, על פעילות גופנית שלא עשיתי, על מטלה שהייתי צריכה לעשות ודחיתי אותה ועל מקומות שוויתרתי לעצמי ועכשיו אני מצטערת על כך.

תחושת האשמה לא באמת מקדמת אותנו. אלא אם אנחנו פועלים על מנת למנוע את תחושת האשמה ומראש לא עושים את מה שגורם לנו אשמה. אך מרגע שעשינו מעשה שלדעתינו לא היינו אמורים לעשות או שלא עשינו משהו שהיה חשוב שנעשה, תחושת האשמה לא באמת משנה את המצב. זה לא שאם אני מרגישה אשמה על שצעקתי על הילד שלי, הילד ירגיש עכשיו יותר טוב. ואני בטח לא מרגישה יותר טוב.

מה כן יעזור לשנות את המצב?

אם כשאני צועקת על הילד, אני מבינה שהצעקות הללו לא מקדמות אותי ואותו ולכן עלי להתנצל ולהשתדל להבא לא לצעוק עליו. אם אני מרגישה אשמה על שלא שוחחתי עם הורי כבר שבוע, תחושת האשמה כשלעצמה לא תתקשר להורים שלי (וחבל שכך, זה היה יכול להיות נחמד). היא כן עשויה להוביל אותי אולי להתקשר אליהם בפעם הבאה.

אז בעצם תחושת האשמה עשויה להוביל לפעולה שתבטל אותה ואז האשמה מסייעת לנו לפעול נכון יותר וטוב יותר בעיני עצמינו. אבל אם האשמה מובילה לתחושות קשות כלפי עצמינו ולא מובילה לפעולה, הרי שזה בהחלט לא מקדם.

אז אני בעד להשתחרר מהאשמה. ברור שהרבה יותר קל לומר זאת מאשר לעשות וזה בכלל לא קל. זה מנהג שצריך ללמוד אותו, להתאמן עליו, לדבר עם עצמי בכל פעם שהאשמה מופיעה ולשנות את המצב. זה תהליך ארוך אבל משתלם. זה להבין שלהעניש את עצמי על דברים שעשיתי או הרגשתי ולחילופין על דברים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, לא יעזור לי. אז כדאי להשתחרר מהאשמה הזאת ולתת לעצמי מרחב גדול יותר של הבנה וקבלה. לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות מתוך מחשבה שאכן אני רוצה לעשות אותם וכשאני עושה אותם כך, אני לא מרגישה אשמה. להיות משוחררת מאשמה זה להיות יותר שלמה עם עצמי, עם חמלה עצמית. להבין שאני לא מושלמת, שלפעמים אני עושה דברים שאני לא אמורה לעשות אותם אבל זה בסדר, אני אנושית ובפעמים הבאות אשתדל לעשות דברים אחרת אבל גם אם לא, זה לא נורא ולא קרה כלום.
שחרור מאשמה נראית לי דרך הרבה יותר טובה לחיות.

שתהיה שנה טובה לכולם

יעל בשור – קופיא – ייעוץ, שיקום יחסים וגישור.
דף פייסבוק: https://www.facebook.com/coppia.yael/
אתר: http://yaelbesor.com/
מעגל באר שבע