מאת: סיגל נאור. 

כמעט בכל מקום אנחנו נתקלות במילה הזאת – "שינוי". קצת מוזר, לא?

הרי הדור של ההורים שלנו חונך על עקרון היציבות.
הרי רק לא מזמן ייסדנו מדינה. היינו עם ללא מדינה, פליטים נרדפים שכל מה שחיפשו היה סוף לנדודים, סוף לשינוי – דרך חדשה ויציבה. והנה – 60 שנה אחרי כולנו תאבי שינוי.  אז מה בעצם כל כך דחוף לנו לשנות?

שינוי הוא מושג גדול וכמובן שיש לו כל מיני היבטים.
אז נכון שברמה הציבורית, כעם, אנחנו פשוט רצינו ורובנו עדיין רוצות להתייצב ולהשתייך לאיזשהו מקום סטטי – אבל ברמה האישית זה הרבה יותר מורכב.

ברמה האישית ההרגלים חיוניים לנו.
ההרגל משרת אותנו ומאפשר לנו להתקדם. ברמה האישית, הרגלים הם בעצם הלמידה הראשונה שלנו כפעוטות. אנחנו נולדות עם מטען גנטי מסוים ועם סביבה משפחתית מסוימת – אבל בתוכם אנחנו חייבות – פשוט חייבות – לפתח גם המון הרגלים.

כל היצורים החיים, ובראשם אנחנו, הם יצורים של הרגלים.

הרגל הוא פשוט משהו שעובד טוב בשבילנו.
זוהי איזושהי למידה שלמדנו והשיגה עבורנו את מה שרצינו באותו רגע. מכיוון שניסינו אותה שוב ושוב וגילינו שהיא משיגה עבורנו את מה שאנחנו רוצות שוב ושוב – הפכנו אותה להרגל. היא הפכה לטבע שני שלנו (או אפילו טבע ראשון) – והיום אנחנו מבצעות אותה בכלל מבלי לחשוב עליה.

הרגל קיים בכל מה שאנחנו עושות, גם במיומנויות הפשוטות ביותר.
אפילו עכשיו כשאנחנו קוראות את השורות האלה. כשהתחלנו להבחין באותיות והבנו שחיבור אותיות מרכיב מילה – ושחיבור מילים מרכיב משפט – ושחיבור משפטים מרכיב סיפור או רעיון שנוכל להשכיל ממנו – פיתחנו את ההרגל להניע את העיניים שלנו מימין לשמאל (בעברית לפחות). הנה אנחנו עושות את זה עכשיו – מבלי שהיינו מודעות לזה בכלל עד לרגע זה.

אז זה הרעיון – רוב ההרגלים שלנו בכלל לא מודעים.
רוב ההרגלים שלנו יושבים בתת מודע. ברמת היומיום אנחנו הולכות (מבלי להיות מודעות לכל הפעולות הפיזיות הכרוכות בדבר), אנחנו מדברות (כנ"ל), אנחנו נוהגות, אנחנו קוראות, אנחנו מחייכות – אנחנו פשוט מפעילות כרגיל את אסופת ההרגלים שפיתחנו.

הרגלים הם כמובן לא רק הבסיס למיומנויות שלנו. הרגלים קיימים באופן החשיבה שלנו, בעיבוד הנתונים שלנו, בתגובות שלנו לאירועים חיצוניים.

אז איך זה משרת אותנו? זה ברור.
הרי ברגע שהפכנו אסופת פעולות להרגל שכבר לא צריך לחשוב עליו – אנחנו מפנות את הראש למשימות חדשות וללמידות חדשות – שחלקן יהפוך עם הזמן להרגל נוסף. ככל שאנחנו מתבגרות – כך ההרגלים שלנו מתרבים. זאת הסיבה שרבים יגידו שככל שאנחנו מתבגרות – כך קשה יותר לשנות את עצמנו. אנחנו פשוט בניין מוצק – שכבה על שכבה של הרגלים.

אנחנו בניין מוצק? מעולה! מה רע בזה? שום דבר לא ישבור אותנו.
יש לנו המון אסופות של למידה שמשרתות אותנו כבר שנים. יש לנו יותר חוכמה, יותר יכולת למולטי-טסקינג…. למה לוותר על זה?

חומר למחשבה…. וכמובן שיש תשובה. על כך במאמר הבא.

סיגל נאור – שיטות דינמיות למצוינות אישית
חברה בארגון הנטוורקינג קישורי אמהות – מעגל רעננה בוקר