הזמנה לתנועה – על תנועה פיזית ורגשית ומה שביניהן

הזמנה לתנועה – על תנועה פיזית ורגשית ומה שביניהן

מאת: שירה רות הרפז. 

כל הכבוד?

"כל הכבוד גילי! הצלחת! כל הכבוד על הנחישות! הנה הצלחת!". גילי כבר בת שלש. גילי ילדה מיוחדת, קצת אחרת. גילי עושה הכל לאט, לאט. יש לה קצב משלה. קצת שונה מיתר בני גילה. גילי יושבת עכשיו על כסא ילדים קטן מעץ. זו לה הפעם הראשונה שהיא הצליחה לקום ולהתיישב עליו באופן עצמאי. גילי מאושרת. מוחאת לעצמה כפיים ובצדק. תשאלו מה כל-כך מיוחד בה בגילי? גילי ילדה עם עיניים חומות ענקיות ושיער בהיר אסוף בשתי קוקיות. אבל לא זה מה שעושה אותה מיוחדת, גם לא זה שהיא מדברת באופן שוטף כבר מגיל שנה, גם לא זה שיש לה… שיתוק מוחין.

מה כל-כך מיוחד?!

הזמנה לתנועה, מאת: שירה רות הרפז

גילי הצליחה לשבת באופן עצמאי על הרצפה בגיל שנתיים. היא התיישבה בישיבת W, כששתי הרגליים כפופות לאחור. "ככה אני אפפעם לא נופלת", אמרה וצדקה. ישיבת W אכן מנח מאד יציב רק שאפשר לשבת כך רק על הרצפה או על משטח רחב אחר. אז מה כל-כך מיוחד? זה שהיא הגיעה לישיבה כל-כך מאוחר? זה שהיא מבינה את ענין היציבות? אז לא! לא בזה הייחוד של גילי. לפני כמה חודשים גילי הבינה פתאום שישיבת הW משרתת אותה היטב בישיבה על הרצפה אבל אין בה שום שימוש במקום אחר. התגלית הגיעה לאחר שבמשך בוקר שלם קמה שוב ושוב לעמידה ליד הכסא שעליו התכוונה להתיישב, נסתה מימין ומשמאל, נסתה

להסתובב, ניסתה לעלות על הברכיים וכמעט נפלה לאחור. בסוף אותו הבוקר היא הודיעה "אי אפשר ככה עם הכסא הזה!"

אז מה עושים כשהנתון נתון ובלתי ניתן לשינוי?

גילי הקטנטנה הבינה מיד שהכסא הזה הוא מה שיאפשר לה להיות ולהרגיש חלק בחברת הילדים בגן, להשתתף בפעילויות, במפגש הבוקר, בארוחת הצהריים ובכלל, להיות חלק.

כבר למחרת החלה גילי במסע נחוש למצוא דרך להתיישב על הכסא הזה באופן יעיל ובטוח. נסתה ונפלה וקמה שוב ונסתה עוד… גילי הבינה שאם את הכסא אי אפשר לשנות, משהו בדרך שלה צריך להשתנות. האופן שבו היא מתארגנת מחדש למול המציאות הנתונה, הוא מה שישנה את התוצאה.

אפשרויות בחירה

גילי ילדה מיוחדת ממש אבל לא זה הענין. את זה אפילו היא יודעת (מה שהופך אותה לעוד יותר מיוחדת). גילי הבינה דרך ההתנסות הפיזית החוזרת ונשנית, את מה שאנחנו הבוגרים מתקשים לא פעם להבין. לא על כל חלקי המציאות יש לנו אפשרות להשפיע. המציאות, פעמים רבות מוכתבת מבחוץ. דברים אכן קורים. השאלה היא לא מה קורה לי אלא מה אני עושה עם מה שקורה? איך אני בוחרת להגיב למה שקורה? הא

הזמנה לתנועה - שירה רות הרפז | נטוורקינג קישורי אימהות

ם אני ממשיכה ומתעקשת להתקומם ןלנסות לשנות את המציאות (לבכות ולכעוס על הכסא?) האם אני מוותרת ונשארת במקום (לשבת על הרצפה כשכולם יושבים על כסא עץ קטן בגן, במקרה של גילי)? האם אני בודקת איזה עוד אפשרויות יש לי עצמי להתמודדות עם האתגר הזה שהמציאות הציבה בפני? גילי היתה נחושה להרגיש שייכת ולקחת חלק בפעילות עם שאר הילדים. גילי היתה מוכנה להשקיע את המאמץ בנסיון למצוא פתרון, גילי היתה נחושה להצליח במשימה ומכאן הצליחה לגייס המון כוחות מתוכה – את הכוח, הגמישות (גם המחשבתית), היצירתיות, היכולת לתמוך בעצמה ולמצוא מה עוד יכול לסייע לה ועוד ועוד…

הבחירה לנוע בידינו

כולנו שואפים להרגיש שייכים, להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. את המטרה האוניברסאלית הזו הגדיר הפסיכולוג אלפרד אדלר כבר לפני יותר ממאה שנים. יש מי שבוחר לחכות שהשייכות תנתן לו ע"י אחרים, יש מי שבוחר להתקומם ולכעוס ו"מאשים את העולם בכאביו" כשאינו מצליח להרגיש כך. ויש שרואים בשינוי תנועה, תזוזה ממקום אחד לאחר. אלה

הבוחרים בשינוי יהיו אלה הבוחרים בדרך אקטיבית ויצירתית. מציבים מטרה, בודקים אלו יכולות נדרשות לה, בודקים מה יש במחסן הפרטי שלהם ומנסים בחיבור אישי יצירתי וייחודי בין הכוחות והיכולות הללו, לממש את המשימה להרגשת שייכות, ערך ומשמעות. זוהי תנועה. זהו השינוי האמיתי.

(הכותבת הינה גם פיזיותרפיסטית התפתחותית ותיקה…)

 

שירה רות הרפז – פסיכותרפיה בכלים שלובים. טיפול פרטני, סדנאות והרצאות
מעגל מודיעין
דף עסקי: www.facebook.com/shira.tipul.psychotherapy/