מאת יעל טומשין. 

איזו התרגשות. החתונה היא ההתחלה שלכם כזוג רשמי מוכר במשרד הפנים, סוף סוף אתם רשאים לקחת יחד משכנתא.

עכשיו, כשהכול נראה ורוד, זה הזמן לבנות את היסודות האמיתיים שיאפשרו לכם לבנות בית יחד.. בית שמרגישים בו בטוחים. בית שיש בו קרבה. פתיחות ושיתוף. שהוא הבסיס המשותף להתמודדות עם כל האתגרים שמחכים שם בחוץ. זה לא סתם, שכמעט שליש מהזוגות מתגרשים. יש, אתגרים אמתיים. וזה ממש לא חייב להיגמר בולס על מדרגות הרבנות.

רגע את לא שוכחת משהו?
ההסכם החשוב ביותר שיגדיל באופן דרסטי את הסיכוי שלכם לצלוח את האתגרים, יחד, בשיתוף פעולה, גם אם יתברר שאתם לא רואים תמיד את הדברים עין בעין, הוא הסכם התקשורת שלכם. תקשורת שעובדת באמת, לאורך זמן, ויוצרת חיבור בין אנשים, היא תקשורת שיש לה 3 מאפיינים בסיסים. קריטיים.

 

בלעדיך אני חצי בן אדם? – ממש לא!

אנחנו מתחתנים, אבל אנחנו לא הופכים לאחד. כל אחד מאתנו נולד בעור שלו, יש נפרדות בסיסית. ונפרדות, זה לא אומר בדידות. אנחנו שניים, אנחנו רוצים להיות יחד, ליצור בית וחיים משותפים, יחד עם זאת, אנחנו לא מתמזגים, זה בלתי אפשרי פיסית. נקודה. לכן, מעצם הנפרדות הפיסית שלנו, כדי שנוכל להיות הכי קרובים שאפשר להיות כזוג, יחד, זה קריטי שיהיה לכל אחד מאתנו, קודם כל את עצמו.

אם את חווה את עצמך כשמנה ומכוערת, האם זה יעזור באמת להרגשה שלך, לאמונה שלך לגבי עצמך, אם מישהו יגיד לך שאת רזה ונראית נפלא? ברוב המוחלט של המקרים, תשמעי את המחמאה, והקול בראש יגיד " טוב, לא נעים להם להגיד את האמת" "הם מנסים לא לפגוע" "הם סתם מתחנפים, אולי הם רוצים משהו".

החוויה שלך במערכת היחסים, מתחילה קודם כל בחיבור שלך לעצמך, לצרכים שחשובים לך, שמנהלים אותך בסיטואציה המאתגרת. זו העבודה הראשונה שלך, למצוא ולדייק לעצמך, מה הצורך האנושי שלך, שלא מתקיים עכשיו, שבגללו את מרגישה רגשות לא נעימים – כעס, אכזבה, כאב, ייאוש, עצב – חיבור לעצמי הוא שלב קריטי ראשון, לפני שמחפשים פתרון מבן הזוג. פתרון ממנו, שלא יהיה תואם את מה שאת חווה לגבי עצמך, ממילא לא יעבוד.

"מאחורי כל צרחה יש צורך" [ארנינה קשתן]
אם בקשתי מבעלי שיוריד את הזבל בבוקר כשהוא יוצא לעבודה, והנה שמעתי את הדלת נטרקת כשהוא יוצא, והזבל עדיין מדיף ניחוחות באמצע המטבח. גם אם דיברנו על זה כבר המון פעמים לפני כן. זה לא אומר שהוא עושה לי דווקא. זה לא אומר ש"הוא שם עלי פס". יכול להיות שזה אומר שתשומת הלב שלו, היתה ממוקדת בלא לאחר לפגישה שהוא קצת לחוץ ממנה. או שהוא היה בפוקוס על משהו אחר באותו רגע, גם אם זה משהו שנראה לי זניח לחלוטין, כמו תוצאות משחקי הליגה, שאותם הוא קרא בעיון לפני רגע בעיתון.

גם אם זה מעצבן, ההתנהגות שלו היא לא נגדך. היא בעדו. גם לו יש צרכים אנושיים לגמרי. והוא פועל, באופן בלתי מודע, לענות עליהם לעצמו, כי גם הוא רוצה להרגיש רגשות נעימים – שמחה, שלווה, התלהבות, סיפוק.

דיאלוג במקום שני מונולוגים מקבילים
רק עכשיו, יש אפשרות לנהל דיאלוג. והדגש הוא על דיאלוג ולא שני מונולוגים מקבילים. ותנאי לדיאלוג הוא שהצדדים מרגישים שהקשיבו להם. באמת ועד הסוף. והבינו את החוויה שלהם. כפי שהיא נחווית בגוף הפיסי שלהם. זוכרת? אנחנו שתי ישויות פיסיות נפרדות. אנחנו לא באמת יודעים איך בן הזוג שלנו חווה את המציאות. אנחנו יכולים רק לנחש, עם הרבה סימני שאלה. באמפתיה.

המפריד הבינלאומי
הגורם המרכזי, לכל המריבות ולחוויית הבדידות שקיימת בעולם, הוא הקול האוטומטי בראש, שמקטלג מיד, כל אירוע או אמירה ל "בסדר" ול "לא בסדר". זה פשוט: כשיש שיפוט אין חיבור. אנחנו רוצים לצאת מהמשחק העתיק הזה – וזה ממש לא קל – לשדה הירוק של החיבור. והדרך לשם היא להיזכר, כשמתאפשר לנו, שכל הפעולות שלנו, ושל בני הזוג שלנו, מנסות לענות על צרכים אנושיים, והקונפליקטים נוצרים בדרכים למלא את הצורך ולא בצורך עצמו.

אז מה עושים תכלס?

קודם כל יוזמים שיחה על הנושא של איך תראה התקשורת שלנו
אנחנו כ"כ לחשוב ולדבר בהאשמות ["אני אשמה" או "אתה אשם"], וכ"כ לא רגילים לחשוב ולדבר על מה אנחנו מרגישים, ומה חשוב לנו [הצרכים האנושים שלנו], שרק לראות, ביחד, שיש שפה אחרת, זו כבר קפיצה קוונטית לאפשרות לעתיד מחובר יותר.

לומדים יחד את המודל של השיחה המקרבת
הפרדת אירוע ל:
מה קרה? וכשזה קרה – מה הרגשתי אני? מה הרגשת אתה?
כי איזה צורך אנושי חשוב לא נענה לי? ולך?
ורק אחרי זה – כששני הצדדים, רואים ומבינים אחד את השניה – ומבינים זה לא אומר מסכימים! אפשר לדבר על רעיונות לפתרונות.

מחליטים על זמן משותף קבוע לתחזוקה של התקשורת הזו ביחסים
השדה החדש הזה של החיבור, כ"כ לא מוכר לנו, שאם לא נחליט לטייל בו באופן ייזום, נניח פעם בשבוע/ שבועיים/חודש נשכח את הדרך אליו כהרף עין. לכן מומלץ להחליט על יום קבוע לטיול בשדה החיבור.

טיפ – מאוד מומלץ ללמוד יחד את מודל השיחה המקרבת ולתרגל אותו בקבוצה [יש כאלו], אבל אם בן הזוג לא כ"כ בא לו להשקיע בזה זמן, גם אם את לבד תלכי ללמוד את זה, תוכלי להחזיק את התקשורת בינכם, מקרבת… זה לגמרי אפשרי גם אם רק צד אחד משקיע בזה.
ולסיום סיומת, אם במקרה את קוראת את זה, ואת נשואה כבר 20 שנה, אז יש פתגם סיני עתיק שאומר:

"הזמן הכי טוב לשתול עץ היה לפני 20 שנים. הזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו."

 

יעל טומשין – בוחרת בדרך מקרבת, ליווי רגשי לנשים באמצע החיים