חרות ברחובות הנפש

מאת: דינה שגב.

להיות בית.

עד לא מזמן הייתי בית. קירות, גג, דלת.
היו לי יסודות יציבים. היתה לי כתובת ברורה. הכל היה מסודר. גם סדר היום שלי היה מסודר.
היה לי "הסטודיו של דינה", סטודיו לאמנות ויצירה, עם צהרון, קייטנות וחוגים. הסטודיו שלי היה מלא ילדים, ומלא כרימון בצבעים רעיונות ויצירות (תציצו בבלוג היצירה שלי מהזמן ההוא- "חוג אמא") .
אבל השנים.. השנים שינו משהו, וקירות הסטודיו החלו 'לסגור' עלי.
זה לא הקירות שהשתנו, זו אני.
מתישהו הבנתי שאני כבר לא בית.
כלומר- במובנים מסויימים אני עדיין הייתי בית, אבל במובנים אחרים, כבר הייתי ספינה.
בית, כבר לא הספיק לי. היה לי די עם שורשים ויציבות, היה לי די עם קירות סוגרים, הייתי זקוקה למרחבים ולתנועה.

להיות ספינה אורבנית.

באותה תקופה הפכתי ספינה אורבנית שכזו. מביתי שבפרוורים, יצאתי לשוט ולשוטט בעיר הגדולה. שם, ברחובות, גיליתי את עולם אמנות הרחוב. גיליתי ש'גמדים טובים' משאירים בלילות 'מתנות' מיוחדות על קירות העיר. גיליתי את כל רוח האדם שם, על הקירות, מצויירת או כתובה, ותמיד- צבעונית חשופה ורבת עוז. כישרונות ומסרים שניתנים בנדיבות גדולה לכל ההולכים והשבים. גיליתי שהעיר היא מוזיאון. מוזיאון שיש בו הכל: שירה, יצירה, מסרים. ענייני נפש וענייני חברה. הכל מתערבב בו. אני, המהלכת, הייתי האוצרת של כל מה שעיני רואות. בחרתי מה מעניין אותי יותר ומה פחות. שם, ברחובות, הנשמה שלי הרגישה שמחה וחפשייה ומלאת סקרנות ועניין.

החירות לחיות באומץ.

ומול כל זה, היו הסטודיו והילדים שבו, והיו המשפחה שלי ופחדי הפרנסה.. ושאר פחדים.
היתה דרושה לי חרות. חרות כדי להעיז לצאת מכל המשבצות שהחברה ואני מורגלות בהן.
נדרשו לי זמן עד שנבנתה בי החרות. חרות שאיפשרה לי את האומץ.
למזלי, גם לאיש שאיתי, היה האומץ לאפשר לי לבחור. לאפשר לי ללכת עם הדיוק שהנשמה מבקשת. וכך, יום אחד, הפחד פג, והמשבצות כבר לא כפו עלי דבר.
יום אחד- ההחלטה לסגור את הסטודיו המסודר פשוט היתה שם, ללא כל מורא. יום אחד, פשוט סמכתי על עצמי, ועל העולם. החירות שלי כללה את האמונה בי וביכולותיי, ואמונה שהעולם הוא בסך הכל מקום טוב. החירות שלי היתה בעצם ידיעה פנימית שכזו, שאוכל להסתדר עם מה שאפגוש בעולם הזה שמחוץ למשבצת.

ים הרחובות.

היום אני יודעת שחציתי את ים סוף שלי. חציתי ועדיין חוצה, כל הזמן. חרות ברחובות הנפש, מאת: דינה שגב | בלוג - קישורי אימהות
לא פחדתי ממדבר אי הוודאות, ולא מעגלי הזהב של כמות הכסף שארוויח.
הפכתי להיות "מדריכת גרפיטי", שפותחת בפני אנשים צוהר לעולם המרתק הזה של אמנות הרחוב.
בסופו של עניין הסתבר שה'ים' הזה , ים הרחובות שבו אני משוטטת בחפשיות הוא עצום, ואפשר להגשים בו עוד ועוד חלומות אותם אני רוקמת תדיר, ומאתגרת את עצמי שוב ושוב.
בסופו של עניין הסתבר שהעולם רק נפתח בפני עוד ועוד.
מי בכלל זקוק לבית הזה שקירותיו הסתירו לי את העולם הגדול?!
הרי ככה זה. דרושה מצרים כדי לצאת ממנה. דרושות היו 'שנות הבית', כדי שיצמחו בי הכוחות שיאפשרו לי את 'שנות הרחובות'.

גרפיטי של חירות.

החרות, שהחלה עם האומץ להדריך סיורי גרפיטי ברחובות, התרחבה גם לסדרה של הרצאות.
החרות שהתחילה מלספר את סיפורי האמנים שפועלים במרחב הציבורי, התרחבה גם ליצירות משלי ברחובות. מצאתי בי אומץ להשאיר את פיסות הלב שלי על קירות העיר, ודרכן להתחבר ללבבות אחרים. שירי הרחוב שלי לימדו אותי לפתוח את עצמי עוד קצת לעולם. הם לימדו אותי כמה שמחה יש בנתינה הנדיבה. דרכם ודרך הסיורים שלי למדתי שהעולם אולי גדול ואנונימי, אבל כשאת פתוחה ואת סומכת עליו, מסתבר שהוא מלא באנשים נפלאים שרק מחפשים דרכים לאהוב ולהתחבר.

אם תצאו לשוטט בעיר, בתשומת לב ואהבה, תגלו כמה מתנות יש לה לתת לכם.
כשתגלו את מתנותיה, אולי ביניהן תגלו גם את שירי הרחוב שלי.
הנה, אתן לכם אחד כאן, במתנה, ואת היתר- מוזמנים לצאת ולחפש על קירות העיר. 😊

צאי לך
אל ים הרחובות
שוטי,
ללא מצפן או כוונות.
מצאי לך ספסל
שבי והווי,
שבי ופשוט תהיי.
היי הרחוב,
היי הבתים,
היי אנשים, השבים והולכים,
הביטי אל על,
אל חוטי החשמל,
אל ענן, אל ציפרים עפות,
היי החופש, האינסוף,
וגם הכאן והעכשיו:
רחוב
אישה, ספסל, השתקפויות,
עיר נאנקת,
ואת למולה בוכה או צוחקת,
את כן
ואת לא,
והכל, ותו לא
את והעיר-
עולם ומלואו.

 

דינה שגב – מגלים את אמנות הרחוב – הרצאות וסיורי גרפיטי.

דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/graffitydina/
אתר – https://www.dinasegev.co.il/blank-4

חברה במעגל הנטוורקינג במודיעין